ב-18 לאוגוסט 1939, פחות משבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, פרסם ר' הלל צייטלין פואמה-קינה ביידיש: "ובלבד ששמך לא יחולל! בעקבות הפרעות בברטיסלאבה – על פי מוטיב מהשקפתו של המהר״ל מפראג". לאחר פירוקה של צ'כוסלובקיה באוקטובר 1938 החלו בה פרעות ביהודים, שהתגברו בשנת 1939 עם הכרזתה של ברטיסלאבה לבירתה של סלובקיה העצמאית.

הפואמה עוסקת בפרעות, בנדודים, במיתות המשונות ואף בגזֵרת ה"טלאי הצהוב" – ומנגד בגדולתו של העם, בשורשיו העתיקיו ובנחמה שלעתיד לבוא, "השמים החדשים והארץ החדשה". לדברי ר' הלל, כל שנותר הוא לעמוד לפני ריבונו של עולם בתחינה ובזעקה: שימתן את הסבל ויעצור את חילול השם.

פואמה-קינה זו הייתה גם אחד ממאמריו האחרונים שפורסמו ב"דער מאמענט". בשבועות הראשונים למלחמה עוד התאמצו חברי המערכת להוציא לאור את העיתון, בצל ההפגזות הכבדות והמחסור הגובר בנייר. אולם בערב יום הכיפורים שנת ת"ש, 22 לספטמבר 1939, הופגזה מערכת ה"מאמענט" ונחרבה כליל.

את התפילה והזעקה המשיך צייטלין לשאת אל תוך הגטו. "במלחמה כתב צייטלין הרבה", תאר עמנואל רינגלבלום, "בין היתר תרגם ליידיש את ספר תהילים". בשיר־תפילה אחר שהוא מחבר בגטו ורשה הוא ממשיך וזועק לאלוהים על תהום ההשמדה שהולכת ובולעת את ישראל, ותובע מהעם היהודי להמשיך ולזעוק עד שיתעוררו הרחמים.

עוד על ר' הלל בגטו כאן; עוד על קריאתו לזעקה בטיוטת המחזה "כינוסם של נסתרים", ובתיאורו של הסופר אליעזר שטיינמן.

שנות השלושים המוקדמות עמדו בסימן תמורות פוליטיות מרחיקות לכת. השפל הכלכלי הגדול שהחל בארצות הברית ערער את היציבות הכלכלית והפוליטית במדינות אירופה. בפולין המצב הכלכלי היה מעורער גם קודם לכן. בכתיבתו באותן שנים נדרש ר' הלל צייטלין להתרחשויות הפוליטיות, שהפכו תכופות וסוערות. החל מסוף שנות העשרים הוא מפרסם סדרות מאמרים וספרונים ובהם מסות ארוכות העוסקות בניתוח מצבו הפוליטי והרוחני של העולם ושל העם היהודי ובהצעת דרכים לשיפורו, ביניהם: "דבר לעמים: חזון על גוים ועל ממלכות, עקרי תורת בני־נוח ושירות־תפילות על שלום העולם ועל שיבת השכינה למקומה (תרפ"ח); "דברי ישעיהו בן אמוץ: מה שאמר פעם ומה שהיה אומר כיום" (תרפ"ט); "מה שיש לי להגיד עכשיו לעם היהודי" (תר"צ); "מה על ישראל לעשות כעת בתקופת חבלי משיח" (תרצ"ד); ו"דממה וקול: הגיונות, תוכחות, גלויי־נשמה וכִסופי משיח" (תרצ"ו). הוא מדבר באצטלה של 'נביא-שליח' מודרני, המוכיח, מזהיר וקורא לתיקון על ספו של חורבן.

סקירות אלו, שהתפרסמו מפעם לפעם בהמשכים מרובים, כרכו ריאליזם וחזון. בהן החל ר' הלל לטוות את 'תכניות ההצלה' השונות שלו.

סדרת מאמרים זו שלפנינו התפרסמה ביידיש מעל דפי ה"מאמענט", כחלק מסדרה מקיפה יותר שכותרתה "איני יכול לשתוק עוד". בסדרה זו, שפורסמה בחודשים הראשונים של שנת 1931, ערך ר' הלל סקירה מקיפה של הליקויים שהוא מוצא בהתנהלותה של החברה היהודית, התנועה הציונית, המפלגות בחו"ל, ההנהגה הדתית, אנשי הרוח, ועוד ועוד. בפרקים הנוגעים לציונות ולישוב היהודי בארץ הוא מקדיש פרקים ארוכים ל"שבע הטעויות הבסיסיות" שהוא מוצא: הוויתור על שיטותיהם של "חובבי ציון"; האידאולוגיה של 'שלילת הגלות'; יחס של ביטול כלפי האורתודוקסיה; הזלזול המתמשך במעמד הביניים ובעלייה הרביעית; עריכת ניסויים סוציאליסטיים; התעלמות מהשאלה הערבית; וביורוקרטיה והוצאות ממשלתיות ללא ממשלה.

הדברים נוקבים, ויותר משהם נוקבים – באופן מתמיה ומעורר מבוכה – הם גם עכשוויים מאוד. שאלת ההתיישבות המעשית לנוכח הציונות המדינית, הוויכוח על אודות מעמדה של הדת ועל אידאל 'היהודי חדש', העול הגובר על מעמד הביניים, הביורוקרטיה, השיטות הסוציאליסטיות והבעיה הערבית – כל אלה עדיין איתנו. עמדותיו של ר' הלל מוסיפות לעורר מחשבה בכל האגפים העוסקים גם כיום בבניינה של ארץ ישראל.

מדובר בסדרת מאמרים ארוכה שדורשת סבלנות; קו-מתאר נוסף בדיוקנו של ר' הלל כפעיל רוחני-חברתי, שיש לקוות שיראה אור בספרים ובקבצי מאמרים.

את התרגום מיידיש התקין וערך עמי ר' שלום (מתן) שלום. זוהי גרסה ראשונה שדורשת עוד ליטוש וליבון, ומתפרסמת לרגל חג הפסח תשפ"ו.

את סדרת המאמרים "לחשבונו של עולם: מעט פילוסופיה סובייקטיבית" פרסם ר' הלל צייטלין בין השנים תרס"ג-תרס"ד (1903-1904) בכתב-העת "השִלֹחַ" של אחד העם. סדרה זו הקנתה לו שבחים. ניתן לומר ש"לחשבונו של עולם" היא אבן דרך ביצירתו הפילוסופית־פואטית של ר' הלל שכן כאן לראשונה הוא מנסה לשרטט משנה הגותית מקיפה משלו, תוך שהוא פורש כמה מוטיבים מקוריים שיאפיינו את יצירתו בהמשך. לצד השילוב בין הסבל ובין המוסר, הוא מתעכב על מעמדה המרכזי של האסתטיקה; עושה שימוש נרחב במקורות מן הקבלה ומן החסידות ומעניק להם פרשנות מחודשת; ומפלס דרך עצמאית באתיקה בת זמנו תוך שהוא מותח ביקורת נוקבת על 'גיבוי התרבות' שלו (ושל אחרים) באותה התקופה. מדובר באחת מפסגות יצירתו באותן שנים. לדבריו, הוא שב להשתמש בהרחבה ב"מילים הישנות" – במקורות היהדות, ומעביר תחת שבט ביקורתו את ההגות הפילוסופית והפוליטית בת התקופה.

ר' הלל מבחין במפורש בין אתה התבוננות עמוקה בצער העולם של הנביאים ובין זו של שופנהאואר והבודהה. לביקורת האתיקה של טולסטוי וניטשה הוא מקדיש פרקים שלמים. במאמרים אלה הוא מוסיף לסבל ולמוסר רכיב אסתטי – ה"יופי". לדידו, "יפה" הוא כל מה שלמעלה מהחיים הרגילים, כגון "שאיפותיהם, הגיונותיהם וחזיונותיהם של גאוני הרוח האמיתיים".  הוא מוצא את היופי ב"רעיונות נעלים" וב"רגשות נשגבים", דוגמת "אמונה גדולה" או "אהבה עזה", ובכל שאיפה ל"השלמה מוסרית, שכלית ואסתטית" של היחיד.

ההתבוננות ב"יופי" גורמת לאדם לחפש בתוכו את ה"יופי" ולנסות להגשים אותו בחייו. זהו לדברי צייטלין, "האדם היפה" – אותו אדם החי בהתאם לרעיון ה"יופי", ואשר כל שאיפותיו ומעשיו הם מימוש וביטוי שלו: "האדם היפה מגשם את הקדושה ואת התפארת בכל פינה שהוא פונה, בכל תנועה שהוא מתנועע, בכל דיבור ודיבור שהוא מוציא מפיו".

הסכנה שמפניה מתריע צייטלין היא שממד ה"יופי" הולך ומאבד מערכו, מה שמוביל לעלייתו של מושג חדש – ה"אידיאולוגיה". בעוד ה"יופי" מזמין את האדם עצמו להתעלות, להשתפר ולשאוף באופן אישי, כעניין שהוא מופקד עליו, הרי שהאידיאולוגיות הגדולות מאפשרות לאדם להתחמק מכך.

במבנה רעיוני זה, מקבל הסבל תפקיד נוסף שאף הוא יהפוך מאוחר יותר למוטיב עקרוני: לא רק כמניע מוסרי וכמפתח לאהבה ולרחמים אלא גם כאמצעי וזרז לבקשת ה"יופי". העולם בעיני צייטלין הוא כה מצער, מדכא ומלא בכאב, עד שהוא מכריח את האדם לשאת את עיניו למרום ולבקש ממד אחר, אסתטי:

לו לא היו החיים כל כך משפילים ומדכאים, כל כך עולבים וכומשים, כל כך מקטינים ומכווצים, אז אולי לא היינו נושאים כל כך את עינינו למרום, אולי לא היינו מבקשים עזר בכוכבי-אל. אבל כל מה שבתוכנו וסביבנו הוא כל כך מעורר עצב ויגון קודר, כל כך מעיק ומדכא […] עד שרק רעיון היופי והנצח יכול לנחם אותנו.

סדרת מאמרים זו הופיעה שוב, בהשמטות אחדות, ב"כתבים נבחרים" – אסופת מאמרים שיצאה לאור בשני חלקים בוורשא בשנת תרע"א, חלק א, עמ' 112-145. לקריאה ולהורדה של הקבצים המקוריים [השִלֹח] [כתבים נבחרים].

לימים, כאשר יפרסם צייטלין את מאמרו "שכינה", יכתוב עליו ברנר סקירה חיובית ב"הד הזמן" ובין השאר יציין: "הלל צייטלין בעולמו הוא, מרחף מסביב אילת־השחר, מסתכל בעולמתא שפירתא, המתחננת בעדנו ובעד כל העולם כולו, המביאה גאולה לו ולנו, הנדכאים […] ברוך השָׁב! את בעל 'לחשבונו של עולם' קא חזינן הכא!".

את הטקסט המלא הקלידו נהוראי גלבר וידידה בר-אילן מישיבת עתניאל, עבור אסופת מאמרים של ר' הלל צייטלין בעריכתם.