בערב חג הסוכות של שנת תרצ"ו, י"ד בתשרי, פרסם ר' הלל צייטלין בשבועון הציוני "בדרך" את המאמר "סוכת שלום ומלחמת העמים". זהו אחד ממאמריו מאמצע שנות השלושים, שנכתבו על רקע עלייתם של המשטרים הטוטליטריים באירופה והחרפת האיום שהטילו על חיי האדם והעמים.

מתוך מציאות של מלחמה, אלימות ופחד מבקש צייטלין לשוב אל הסוכה כסמל של שלום, ואל התקווה לעתיד שבו תוחלף מלחמת העמים בסדר אנושי אחר, המונהג מתוך השאיפה לדעת אלוהים.

גם אנחנו שרויים כיום, לרצוננו-בעל-כרחנו, במלחמה ממושכת. טוב לשוב בימי החג אל השאיפה הזו ואל הציפייה לעתיד לבוא. המאמר מתפרסם כאן באדיבות ר' אליחן אמיתי, מתוך ספר המאמרים "בדרך" שבעריכתו.

—

הסוכה היא אצלנו לא רק זכר לימים אשר בהם ישבנו בסוכות במדבר ("כי בסוכות הושבתי", ויקרא כג, מג) ולא רק זכר לימים הטובים שבהם אספנו את תבואת זרענו בארץ אבותינו ("חג האסיף"), כי אם גם סוכת שלום, סמל העתיד הרחוק והמזהיר, סמל לאותו העתיד הנשקף לנו, בני ישראל, כשלום עולמי נצחי, שלום אשר לא תבוא אחריו כל חרב ולא יהיה עוד כל מקום לכל קטטה, לכל גזירה רעה ולכל פורענויות.

"וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו, ונער קטן נוהג בם. ופרה ודוב תרעינה יחדו, ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן. ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה" (ישעיהו יא, ו-ח). והנבואה מבארת לנו את המניע הפנימי של השלום הנצחי ההוא, לבל נחשבהו סתם כנס ופלא – "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (שם, ט).

בשנת 1913 פרסם ר' הלל צייטלין את סדרת המאמרים "ווי אזוי זאל ארץ-ישראל ווערען א גייסטיגער צענטער". הכותרת מפנה אל אחד-העם, אך אין מדובר רק בחזרה לפולמוס ישן. בשנים 1911-1913 שבה שאלת דרכה של הציונות אל מרכז הדיון. לאחר הקונגרס הציוני העשירי התחזק המחנה המעשי, הנהגת התנועה התחלפה, והוויכוח בין הציונות המדינית לבין אנשי העבודה בארץ נעשה חריף. בעיני ר' הלל שני הצדדים כאחד נקלעו למבוי סתום: המדיניים עסקו בדיפלומטיה שאין מאחוריה כוח יהודי ממשי, ואילו הציונות המעשית הלכה והתרחקה מן ההמונים היהודיים ומעבודת ההווה בגולה.

לתחושת הקיפאון הזאת הצטרפו אירועים אקטואליים. הבחירות שנערכו באימפריה העות'מאנית בשנים 1912-1913 המחישו לצייטלין את חולשתו הארגונית והפוליטית של היישוב היהודי בארץ. הוא מתאר כיצד החוקים וההסדרים החדשים מצאו את יהודי הארץ בלתי מוכנים. במקביל טלטלו מלחמות הבלקן את האימפריה העות'מאנית והחזירו למרכז הבמה האירופית שאלות של לאומים, טריטוריות ומיעוטים. צייטלין לועג בהקשר זה לפניותיו של מקס נורדאו אל מעצמות אירופה ומנסח את טענתו בפשטות: דיפלומטיה איננה יוצרת כוח; היא יכולה לכל היותר לבטא כוח שכבר קיים. מכאן נובעת אחת מהצעותיו הרדיקליות בסדרה: במקום שקלים, ועדים וקונגרסים, יקומו הציונים בעלי האמצעים ויעברו בעצמם לארץ-ישראל. ארבעים או חמישים אלף מתיישבים בעלי יכולת בתוך שנים אחדות, הוא משער, יוכלו ליצור את הבסיס לקליטתם של רבים נוספים; משייווצר בארץ מרכז גשמי ממשי, תוכל להיווצר בה גם מדיניות ציונית ממשית – ומתוכה, ממילא, גם רוח.

באותן שנים התחדש גם הוויכוח סביב אחד-העם עצמו. לאחר הקונגרס וביקור נוסף בארץ־ישראל פרסם אחד-העם בשנת 1912 את "סך הכל", ובו טען כי ההתפתחות בארץ מאשרת למעשה את חזונו בדבר יצירת "מרכז רוחני" לעם היהודי. המאמר עורר פולמוס נרחב, ובאותה שנה פרסם צייטלין ב"הצפירה" כמה מאמרים נגד תפיסה זו, שאליהם הוא מפנה במפורש בסדרה שלפנינו. בשנת 1913 שב אחד-העם גם אל פרשת "בני משה", ובן-אביגדור פרסם במקביל ביקורת חריפה על האגודה ועל הנהגתו; ר' הלל עצמו מזכיר את "בני משה" כ"ניסיון שלא צלח".

לדיון היה גם הקשר מוסדי. בראשית 1913 קודמה בתנועה הציונית התוכנית להקמת אוניברסיטה עברית בירושלים, ותומכיה תיארו אותה כאחד הכלים ליצירת מרכז תרבותי ורוחני בארץ. ההחלטה הרשמית התקבלה אמנם רק בקונגרס הציוני הי"א, כחודשיים לאחר פרסום סדרת המאמרים של ר' הלל, אך הוויכוח כבר היה בעיצומו. על רקע זה מקבלת קביעתו כאן כי "לא גימנסיות ואוניברסיטאות יהפכו את ארץ ישראל למרכז רוחני" משמעות פולמוסית ברורה: מרכז רוחני אינו נוצר, לדעתו, ממוסדות תרבות כשלעצמם, אלא מתוך ציבור יהודי ממשי ומתוך צורת חיים יהודית מתחדשת.

הסדרה משקפת גם שינוי מסוים בעמדתו של ר' הלל עצמו. הוא אינו חוזר בו מן הטריטוריאליזם: ארץ-ישראל, שבה רוב ערבי גדול, אינה יכולה לדעתו לפתור בזמן הקרוב את מצוקת מיליוני היהודים. אבל דווקא משום כך הוא מבקש לברר מהי משמעותה החיובית של ציון. "אל הרעיון של טריטוריה בשביל היהודים אני מגיע מתוך ניתוח המציאות היהודית", הוא כותב; "אל ציון אני מגיע מתוך מניעים דתיים-לאומיים". את "שאלת היהודים" עשויה לפתור טריטוריה; אולם את שאלת תחייתה של היהדות יכולה לפתור רק ציון. מכאן ניסיונו לקחת מאחד-העם את הביטוי "מרכז רוחני" וליצוק בו תוכן חדש: לא רק מרכז של תרבות עברית, אלא מקום שבו יוכלו להתחדש חיים יהודיים מלאים, יצירה, תורה וקדושה.

סדרה זו היא ביטוי נוסף לסגנונו החריף והמושחז של ר' הלל, יחד עם ראייתו הבהירה והצופה למרחוק – על הציונות, על הפוליטיקה והרחוב היהודי, על העבודה הדרושה בארץ ישראל בגשמיות וברוחניות ועל העובדים הדרושים.

את התרגום מיידיש התקין וערך עמי ר' שלום (מתן) שלום. זוהי גרסה ראשונה שדורשת עוד ליטוש וליבון, ומתפרסמת לרגל היא"צ של ר' הלל, ערב ראש השנה תשפ"ז.

ב-18 לאוגוסט 1939, פחות משבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, פרסם ר' הלל צייטלין פואמה-קינה ביידיש: "ובלבד ששמך לא יחולל! בעקבות הפרעות בברטיסלאבה – על פי מוטיב מהשקפתו של המהר״ל מפראג". לאחר פירוקה של צ'כוסלובקיה באוקטובר 1938 החלו בה פרעות ביהודים, שהתגברו בשנת 1939 עם הכרזתה של ברטיסלאבה לבירתה של סלובקיה העצמאית.

הפואמה עוסקת בפרעות, בנדודים, במיתות המשונות ואף בגזֵרת ה"טלאי הצהוב" – ומנגד בגדולתו של העם, בשורשיו העתיקיו ובנחמה שלעתיד לבוא, "השמים החדשים והארץ החדשה". לדברי ר' הלל, כל שנותר הוא לעמוד לפני ריבונו של עולם בתחינה ובזעקה: שימתן את הסבל ויעצור את חילול השם.

פואמה-קינה זו הייתה גם אחד ממאמריו האחרונים שפורסמו ב"דער מאמענט". בשבועות הראשונים למלחמה עוד התאמצו חברי המערכת להוציא לאור את העיתון, בצל ההפגזות הכבדות והמחסור הגובר בנייר. אולם בערב יום הכיפורים שנת ת"ש, 22 לספטמבר 1939, הופגזה מערכת ה"מאמענט" ונחרבה כליל.

את התפילה והזעקה המשיך צייטלין לשאת אל תוך הגטו. "במלחמה כתב צייטלין הרבה", תאר עמנואל רינגלבלום, "בין היתר תרגם ליידיש את ספר תהילים". בשיר־תפילה אחר שהוא מחבר בגטו ורשה הוא ממשיך וזועק לאלוהים על תהום ההשמדה שהולכת ובולעת את ישראל, ותובע מהעם היהודי להמשיך ולזעוק עד שיתעוררו הרחמים.

עוד על ר' הלל בגטו כאן; עוד על קריאתו לזעקה בטיוטת המחזה "כינוסם של נסתרים", ובתיאורו של הסופר אליעזר שטיינמן.